<h1>סמ"ג עשין סימן קמ"ד</h1>
<h2>דף יג.</h2>
שנינו בבכורות בפרק שני הכהנים והלויים פטורים מפדיון הבן ומפדיון פטר חמור והטעם מפורש בפרק ראשון (ד' א') מקל וחומר אם פטרו של ישראל במדבר דין הוא שיפטרו את עצמם, ובפרק יש בכור (מ"ז א') אמר [רב] אדא בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים (ע"פ יראים סי' ק"מ) ומסקינן אפילו נתעברה מישראל דבפטר רחם תלה רחמנא (ע"פ יראים שם ותעפ"ר).
<h2>דף מו.</h2>
ובכור לאיש ולא לאשה אינו בכור לכהן אבל בכור לאשה אע"פ שאינו בכור לאיש הרי זה בכור לכהן דבפטר רחם תלא רחמנא (ע"פ יראים סי' ק"מ). והלכה כחכמים שאומרים שם שהאשה שהפילה דבר שיש בו צורת אדם שאמו טמאה לידה שהבא אחריו אינו בכור לכהן שהרי הנפל פטר את הרחם.
עוד מפרש שם (קידושין כ"ט א') שאם עבר האב ולא פדאו שחייב הוא לפדות את עצמו. ואין האשה חייבת לפדות את בנה שנאמר אך פדה תפדה החייב לפדות את עצמו חייב לפדות את בנו (שם). מי שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה חייב לפדות את עצמו שנאמר פטר רחם בישראל וזה פטר הרחם בישראל (בכורות מ"ו א' ורש"י ד"ה נתגיירה).
<h2>דף מח.</h2>
שנינו בפרק יש בכור מי שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן חמש סלעים לכהן מת אחד מהם בתוך שלשים יום האב פטור, זכר ונקבה אין [כאן] לכהן כלום.
<h2>דף מט.</h2>
כתוב בפרשת בא (שמות י"ג ב') קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא. ונאמר (פסוק י"ב) והעברת כל פטר רחם לה' וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה'. ונאמר (פסוק י"ג) [ו]כל בכור אדם בבניך תפדה. ובפרשת קרח נאמר (במדבר י"ח ט"ו—ט"ז) כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא. הרי המקראות מוכיחות כי הבנים הזכרים קדושים בבכורה ולא הבנות שנאמר בבניך וכתיב הזכרים (ע"פ יראים סי' ק"מ).
ושנינו בפרק יש בכור מת הבן בתוך שלשים יום אף על פי שנתן כבר פדיונו לכהן יחזיר לו הכהן ואפילו מת ביום שלשים כאילו מת ביום שלפניו ופטור, רבי עקיבא אומר ספק והמוציא מחבירו עליו הראיה כדין כל ספק בכור, והלכה כחכמים, ומפרש בגמרא שם טעם שלהם שלמדין חדש חדש ממדבר שנאמר שם מבן חדש ומעלה (ע"פ יראים סי' ק"מ). ואיתמר הפודה את בנו בתוך שלשים [יום] רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי ומסקינן שם (מ"ט ב') [ד]אע"ג דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי הכא הלכה כשמואל (ע"פ יראים שם).
גרסינן בפרק הקומץ רבה (מנחות ל"ז א' ותו') ובפרק קמא דבבא קמא (י"א ב' ותו') אך פדה תפדה את בכור האדם יכול אפילו נטרף בתוך שלשים יום תלמוד לומר אך חלק, וגרסינן בירושלמי (קידושין דף ט"ו א') נטרף הרי הוא כמת, פירוש נטרף נולדו בו סימני טרפה ובפרק הקומץ מביאו על ההוא ינוקא דאית ליה תרי רישי דכל יתר כנטול דמי משמע מכל זה שנטרף הוא מענין טרפות ודלא כפירוש רבינו שלמה שפירש נטרף נהרג.
מי שפדה את בנו בתוך שלשים יום ואפילו ביום שלשים אם אמר לו מעכשיו אין בנו פדוי, ואם אמר לו לאחר שלשים יום בנו פדוי ואע"פ שנתאכלו המעות בתוך כך (ע"פ רמב"ם בכורים פי"א הי"ח).
<h2>דף מט:</h2>
שנינו בפרק יש בכור (בכורות מ"ט ב') חמש סלעים של בן במנה צורי וכבר ביארנו במקום אחר (עשה מ"ה דף קכ"ב א' בד"ו ועשה קכ"ח דף קצ"ד ב' בד"ו) שהמעה היא משקל שש עשרה שעורות בינוניות ולפי משקל זה תוכל לשער חמש סלעים של בן.
<h2>דף נא.</h2>
תניא בספרי (קרח והובא בבכורות נ"א א') ופדויו מבן חדש תפדה כלל בערכך כסף חמשת שקלים פרט וכל בכור אדם בבניך תפדה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון מכאן אמרו בכל פודין בכור אדם חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות. פרט הוא הפירוש של כלל ואין בכלל אלא הפירוש וכשיבא הכלל האחרון מרבה כעין הפרט אבל ריבה ומיעוט וריבה הוא ענין אחר כי מיעוט אינו מפרש הריבוי אלא מיעטו שלא תרבה אלא כעין המיעוט בכלל ופרט וכלל וכשיבא הריבוי האחרון מרבה כל דבר וממעט דבר (אחר) [אחד] הדומה למעט יותר מן הכל (ע"פ רש"י קידושין כ"א ב' ד"ה דריש וד"ה ריבויי). נתן לו סודר שאינו שוה בשוק חמש סלעים ואמר הכהן לדידי שוה חמש סלעים הרי בנו פדוי, אמר רב אשי דוקא באדם גדול שצריך לו סודר לראשו אבל באדם אחר לא יועיל (קידושין ח' א'). והנותן על מנת להחזיר בנו פדוי כדאיתא בפ"ק דקידושין (ו' ב').
